<h1>ספר החינוך מצוה תס"ט</h1>
<h2>דף קיד:</h2>
שלא נאכל פסולי המוקדשין, והלאו הזה בפסולי המוקדשין פירשו זכרונם לברכה במסכת בכורות [ל"ד ע"א] שהוא דוקא כשנעשה אנחנו המום במוקדשין שיפסלו על ידינו ואחר כך אם נאכל מהן אז יהיה באכילתן לאו, וכמו כן אם יפסל הקרבן בשום צד אחר זביחתו בזה גם כן יש בו לאו, ועל כל זה נאמר [דברים י"ד] לא תאכל כל תועבה, וכן הוא אומר בספרי לא תאכל כל תועבה בפסולי המוקדשין הכתוב מדבר, ושם נאמר עוד רבי אליעזר בן יעקב אומר מניין לצורם אוזן הבכור ואכל ממנו שעובר בלא תעשה, שנאמר לא תאכל כל תועבה, ועוד אמרו זכרונם לברכה שיש בכלל זה הלאו אזהרה שלא לאכול פגול ונותר, וכבר כתבתי ענינם בסדר צו [מצוה קמ"ד], וכן כל איסורי מאכלות, וכענין שדרשו זכרונם לברכה [חולין קי"ד ע"ב] לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל, ומכל מקום אינו נקרא לאו שבכללות לפי שעיקרו לא בא אלא על פסולי המוקדשין ושאר האיסורין יוצאין מכללן, כלומר ממה שהוציא הכתוב אזהרה זו בלשון כלל שאמר כל תועבה ולא אמר לא תאכל פסולי המוקדשין בפירוש, ומפני כן נחשבהו לאו מיוחד לעיקרו ונלמוד ממנו אזהרה לשאר הענינים, וקבל האמת ממי שאמרו. כבר כתבתי כמה פעמים כי משרשי המצוות שתמנענו התורה מהתקרב אל הקדש ומנגוע בקצהו הוא כדי לתת מוראת הענינים האלה אל לבנו וליקרם בעינינו למען יתעורר רוחנו ויהמו רעיונינו וירך לבבינו, ויתחדש בנו רוח נכון בבואינו לבקש סליחה על עוונותינו, ומתוך כך יעתר לנו האל ברוך הוא ויושיענו מכל צרותינו ונהיה טובים, ואף גם זאת לטובה זו נפרש שרשה. ודיני המצוה במסכת בכורות. ונוהג איסור זה בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן שאף על פי שאמרו זכרונם לברכה [ע"ז י"ג ע"א] שבזמן הזה אין מקדישין כמו שכתבתי בראש סדר אם בחוקותי [מצוה ש"נ], מכל מקום מי שהקדיש בהמה לקרבן קדושה חלה עליו ודין קדשים יש לה, ומי שהטיל בה מום ואכל ממנה עובר על לאו זה וחייב מלקות משום זה, וכשאכל ממנה כזית ויש עדים והתראה.
